הייתי בת 17 כשנכנסתי לבית ספר (דוג'ו) לקראטה של בוב ספרקס. הסיבה שהלכתי: המעביד שלי אמר לי "לכי!" הוא אמר, "יש לי ידיד שלא מזמן חזר מאוקינווה והוא פתח דוג'ו. אולי תרצי להירשם?"
באותו זמן הייתי סטודנטית באוניברסיטה פתוחה שבה היה אפשר ללמוד ספורט תמורת יחידות. בחרתי בשחייה אבל גיליתי שהשחייה משעממת אותי. הלוך ושוב, הלוך ושוב. הרגשתי בודדה בבריכה. אז הלכתי לנסות קראטה.
כשהגעתי אמרו לי לשבת ולהסתכל. כעבור 20 דקות קמתי והלכתי הביתה. פשוט לא יכולתי לשבת ולהסתכל. הייתי חייבת לעשות!
למחרת נרשמתי. הסנסי (מורה) הראשון שלי היתה לינדה, אשתו של סנסי ספרקס שהיתה אז חגורה חומה. היא לימדה אותי "ג'ודאן אוקה", חסימה בגובה הפנים, והסבירה לי שקראטה מיועדת אף ורק להגנה עצמית – לכן הכול מתחיל ומסתיים עם תנועה הגנתית. זה ריתק אותי.
באותו ערב נכנסתי לדירה של אבי והכרזתי: "אני עומדת לעשות קראטה כל יום למשך כל חיי." אבא צחק. כנראה כאשר נערה בת 17 מדברת על נצח קשה לקחת את זה ברצינות. פרט מחופשת לידה בת שבועיים-שלושה (חמש פעמים), חגים, שפעת ופצעים – הגשמתי את משאלתי. עברו מאז 37 שנים ואני עדיין בועטת ומכ
מאת שרה-רבקה יקוטיאל דן 5 IOGKF
מה גרם לכם להתחיל ללמוד קראטה ?
תחשבו ותכתבו תשובות..
ארי כץ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה