ב-1996 עליתי ארצה. למשך ששת החודשים הראשונים גרתי במרכז קליטה במבשרת ציון ואחר-כך עברתי לתקוע שבגוש עציון. התקשרתי לסנסי יהודה פנטנוביץ' וסיפרתי לו שרציתי להתחרות במשחקי המכביה – אבל הפעם לייצג את ישראל. היה חלומי לזכות למדליה למען המדינה.
נסעתי למכון וינגייט והשתתפתי בתחרות לבחירת הנבחרת. אבי בלייר ומקס אזולאי שפטו. התחלתי את הקאטה "סאי-פאי" קרוב מידי לשופטים. לא כל-כך קרוב שבעטתי בהם – אבל מספיק קרוב שראיתי את פרצופם ובעיקר את סמסי פנטנוביץ' ו... צריך להבין כמה ייראה היתה לי כלפיו. לעשירית של שנייה איבדתי ריכוז ובגלל זה דילגתי על תנועה אחת.
המשכתי ושאר הקאטה היתה בסדר. אבי ומקס עוסקים בשוטוקאן ולכן לא שמו לב שחסרה תנועה באמצע הקאטה. אחר-כך ישבנו על הדשא, מתחת לעץ, ושאל אחד חניכיו של סנסי, "יש לי סיכוי להתקבל?"
"לא," אמר סנסי, בכנות אופינתיו, " אבל לשרה-רבקה יש." אז הוא פנה אלי, "אף-על-פי ששכחת את האורה-קן."
במקום להשתתף במכביה נכנסתי להריון עם מס' 4. היא העסיקה אותי שנתיים עד שמס' 5 הגיע. המשכתי לאמן ולהתאמן אבל לא הצלחתי להגיע לנתניה למטה הארצי של ה-IOGKF . הייתי בלי רכב, היה רחוק, לא יכולתי לעזוב את התינוקות, וכו'.
ביולי 2003 התקשרתי לסנסי פנטנוביץ וסיפרתי לו שאני עוברת משבר. הייתי מבוגרת מידי להתחרות. אולי הייתי יכולה ללמוד להיות שופטת ולייצג את ישראל באליפות אירופה? מה אני אמורה לעשות עם חיי? דיברתי ללא הפסקה למשך 20 דקות וסנסי רק הקשיב.
כשסיימתי לדבר הוא אמר: התשובה נמצאת באימון. זה כל מה שהוא אמר. הוא הזמין אותי לדוג'ו שלו בנתניה והסכמתי ללכת אבל מאחר ושנינו עמדו לנסוע במשך הקיץ החלטנו שאבוא בספטמבר.
ביום רביעי הראשון בספטמבר נסעתי לנתניה. אף פעם לא הייתי שם ונורא נלחצתי לנהוג בכביש החוף בשעת העומס. הגעתי קצת לפני השיעור לחגורות שחורות ב-19:00.
התלמידים לא היו במיוחד ידידותיים אבל ההדרכה היתה מעולה. נדהמתי מהמיומנות של סנסי פנטנטביץ. הבנתי שהייתי בנוכחות של מסטר – ואני לא משתמשת במילה בקלות. בסוף השיעור הרגשתי מלאה אנרגיה והתרגשות.
"אחזור," חשבתי, "אבל אני לא מוכנה לשנות את הקאטות שלי. אמשיך לעשותן כמו שלמדתי מסנסי צ'ינן."
אמרתי לסנסי שאבוא פעם בחודש. ניסית לשלם אבל סנסי סירב לקחת את כספי. "במידה שתבואי באופן שיגרתי, נדבר על כסף," אמר. חשבתי, אכריח אותו לקחת את הכסף שלי!
כעבור שבוע נשארתי בבית ותהיתי, "מה לומדים עכשיו?" השתגעתי! החלטתי שאסע פעמיים בחודש ובשבוע הבא נסעתי. החלטתי, "אולי, בעצם, אני כן מוכנה לשנות את כל הקאטות שלי.
בשבוע הבא שוב פעם השתגעתי כשנשארתי בבית והחלטתי שאני חייבת לנסוע כל שבוע. בנובמבר החבר'ה התחילו לומר לי "שלום" כשנכנסתי ובדצמבר סנסי אמר, "את יכולה לשלם." התקבלתי!
