כעבור חודשיים של אימונים אינטנסיביים אמר סנסי ספרקס, "את יכולה להישאר לשיעור המתקדמים אם בא לך." מה זה בא לי! המשפט שלו היה אחת מחמש המחמאות שקבלתי בחמש השנים הבאות שבהן הייתי מתאמנת עימו. אינני יודעת אם לא היה ידוע לו המוסג "חיזוק חיובי" או שהוא פשוט לא האמין בשיטה זו.
הייתי בשמיים! כבר למדתי את החסימות, אגרופים ובעיטות הבסיסיים. נוכחתי בשיעורים חמש פעמים בשבוע. אמרתי בצחוק שמשום ששילמתי לפי החודש היה יותר חסכוני להגיע לכול שיעור. ועכשיו הוזמנתי לשיעור המתקדמים!
הייתי כל-כך שמחה ששכחתי לגמרי שחברי היה אמור לאסוף אותי אחרי שיעור המתחילים. כששמעתי את צפירתו מיהרתי החוצה לספר לו את הבשורות הטובות. לא עשה אליו רושם. "כל מה שאת עושה זה לדבר על קראטה, להתאמן ולהגיע לשיעורים האלה. נמאס לי. מה לגביי? את חייבת להחליט. או שאת בוחרת אותי, או שאת בוחרת קראטה!"
לא היה לי צורך לחשוב. הפניתי עורף ונכנסתי שוב לדוג'ו להתאמן עוד שעה וחצי. לא הייתי זקוקה לחבר. לא בעת שהיו לי שק אגרוף, מקיוורה וקאטה חדשה. לא היה על מה לדבר.
