יום ראשון, 6 במאי 2012

בנות יהודיות נחמדות לא עושות קראטה


האמא של אבי היתה אומנית וגם המעריצה הגדולה ביותר בחיי.  כשהייתי קטנה שעות על גבי שעות הייתי יושבת על רגליה, מחובקת, מתנדנדת לניגון הלחישות שלה ביידיש, "אוי, א שיינע מידלע, א זיס קפלע."  (ילדה יפה, ראש מתוק.)  היא הכירה באופי הדרמטי שלי וכשאשר הגזמתי קראה לי, "שרה בארנהארט." 
סבתא שילמה עבור חוגי אמנות ושיעורי פסנתר, שמא הייתי גדלה ללא תרבות.  במחסנה שמרה על כל תמונה, פסל ויצירה כלשהי מהקישקוש הראשון מהגן עד שתשומת ליבי הופנתה לכיוון אומניות הלחימה ואיבדתי עניין באומנות חומרנית.  ואז, בעיניה, נפלתי.  "בנות טובות יהודיות לא מתעסקות בקראטה."  היא באמת אמרה את זה!
בערב חג בשעה שחיכינו לגברים שיחזרו מבית הכנסת, סבתא  ודודה אסתר התנפלו עלי בנסיון לשכנע אותי למצוא מקצוע יותר "נשי."  שאלתי אותן כיצד יכול להיות שמי שאף פעם לא ראה קראטה לא אוהב אותו.  בין רגע חלצתי נעליי ושם, על המרבד המזרחי מול אגרטל ענק מלא פרחים יבשים, עשיתי גקי-סאי-דאי-איצ'י – הקאטה הראשונה שדורשת הכי פחות שטח לבצע.  
בסיום ציפיתי למחיאות כפיים וחיוכים.  במקום הערצה לשתיהן היה פרצוף של סלידה ופקפוק.  "זה מגעיל" אמרה דודה אסתר.  "למה לא לעשות משהו יפה במקום.  אולי בלט."  סבתא הסכימה.  "כן, בלט.  או, אולי מחול מודרני?"
כעבור חודשים אחדים סבתא וסבא הגיעו לבקר את אבי, שגר ממול.  בדרך קפצו לבקר גם אותי.  סבתא הגיעה עד פתח דלתי ועצרה, בוהה.  מעל שולחני היה תלוי פוסטר גדול של ברוס לי, אבל היא לא הסתכלה שמה.
עינייה נתקעו על מדף העליון של ארון הספרים.  מונחת על המדף היתה שורה ערוכה של מדליות וגביעים.  חלק מהגביעים היו די גדולים ועשו רושם, אף-על-פי שבשבילי המדליות הקטנות היו יותר משמעותיות מכיוון שהם ייצגו את הדרך לאליפות העולם.
סבתא הקרינה אושר.  היא התקרבה למדף והרימה כל מדלייה וגביע בנפרד, כאילו כל אחד היה יהלום יקר.  אז היא פנתה עלי ואמרה, "הנכדה שלי, המומחית לקראטה!"  לא היה יכול להיות יותר גאווה במילותיה אילו אמרה "רופאה" או "עורכת דין."  המעריצה הגדולה ביותר שלי חזרה אלי.
(דודה אסתר לעולם לא ויתרה על הרעיון להפוך אותי לבלרינה, אבל כשנסעתי להתחרות באליפות העולם של WUKO במדריד, 1980, היא ובעלה - דוד ליבל (ז"ל) - תרמו ביד נדיבה לקרן הנסיעות שלי, אז הרגשתי אהובה.) 

יום שני, 9 באפריל 2012

רוח ה"ווה"

"ווה – wa – הוא הרוח שנותנת לנו את הענווה להעריך את האישיות של הזולת."  הקנג'י, הסמל היפני למילה ווה היה כתוב על החולצה הראשונה שקניתי במטה הIOGKF בנתניה.  תהיתי מה הסיבה שסנסי פנטנוויץ בחר דווקא את הסמל הזה לחולצות, אבל אף פעם לא שאלתי אותו.  זאת היתה פעם הראשונה שנתקלתי במילה זו, אבל לא הפעם הראשונה שנתקלתי בפילוסופיה יפנית בעולם הקראטה. 
הביטוי הראשון שלמדתי בדוג'ו היה "מיזו נו קורו" – תודעה כמו מיים.  בחגורה לבנה הבנתי את הרעיון הכללי.  כמו ה"ג'ו" ב"גוג'ו-ריו" עלינו לזרום, לזוז הצידה, לוותר.  תזוזה הצידה, בהגנה כמו בחיים, יותר יעילה ופחות כואבת מהתנגשות חזיתית.
להבין את ביטוי זה היה קל.  ליישם - לא כל כך.
כמתחילה בקראטה התאהבתי בכול הקשור ליפן.  אהבתי סרטי סמוראי, ובעיקר הסידרה "זאטו-איצ'י, הסייף העיוור."  אהבתי אוכל יפני, בעיקר סושי ומרק מיסו.
בסמסטר החורף 1979 התחלתי ללמוד באוניברסיטת מסאצ'וסטס שבבוסטון.  ניגשתי אל פרופסור ווטאנאבה וביקשתי רשות להירשם לקורס "יפנית 102."  מאחר והחמצתי 101 שהתחיל בספטמבר, הוא סירב.
"אבל אני כבר מדברת יפנית," התחננתי.  אמרתי "מי גרי" וביצעתי בעיטה קדימה.  הוא חייך.  המשכתי, "סוקוטו גרי," ובעטתי הצידה.  מפרצופו הבנתי שעשיתי רושם.  הדגמתי את כל הבלימות, מכות ובעיטות שהכרתי אבל הוא לא השתכנע לחלוטין עד שחיקיתי קטע של זאטו-איצ'י והפילגש שלו.  הוא חתם. 
למדתי את השפה היפנית, היסטוריה של תולדות האומנות היפנית וספרות היפנית באוניברסיטה.  הלימודים נתנו לי בסיס להבין תרבות אחרת, התרבות שממנה נבע הקראטה.  תרבות שבשבילי היתה זרה ומרתקת מהתרבות שבה גדלתי.
לחזור לחולצה ורוח ה"ווה."  לקח לי זמן להבין מה הביטוי בא ללמד אותי.  לרוב המורים – כולל אני – יש נטייה לנסות ליצור תלמיד בצלמם ובדמותם.  מסתכלים על החניך דרך עדשה שנקראת "אני."
תלמידים באופן טבעי מחקים את מורם ורוצים להיות בדיוק כמוהם.  לפעמים מצחיק לראות חניך מבצע קאטה – שכה מייצגת את האישיות – עם שפת גוף ופרצופים דומים למוריהם.  זה מחמיא, אבל גילית שחשוב להילחם נגד נטייה זו.  בתור מורה אני זקוקה לענווה לעודד את כל תלמיד להיות יותר כמו שהוא, לא כמוני.  

אין תלמידים רעים


ב-1979 הדרכתי שלוש פעמים בשבוע בדוג'ו של סנסי ספרקס שנמצא בפרוור קרוב לבוסטון.  סנסי ספרקס היה עסוק בעסק החדש שלו – חנות בגדים – ולא היה לו זמן להתאמן או להדריך בקראטה.  הבנתי אותו.  להיות מורה לקראטה זה כמו להיות נזיר – לקבל נדר נזירות ולחיות בלי כסף ממש.
מאוד נהניתי מההדרכה, אבל אני חייבת להודות שלא הייתי כל-כך מוצלחת כמורה.  לעיתים קרובות תלמידיי הסתכלו לכיוון שעון הקיר כילו לומר "מתי נוכל ללכת הביתה כבר?" 
נכנסתי למכונית ונסעתי חמש שעות עד האי סטטין אילנד שבניו יורק כדי להתלונן על תלמידיי באוזנו של קריס דבסי – הסנסי רבה-רבה שלי ובנאדם בעל אישיות מלאת חמלה.  "יש לי תלמידים רעים," אמרתי, "הם תמיד מסתכלים על השעון.  אני רוצה להוריד את השעון מהקיר."
הוא עודד אותי להשאיר אותו במקומו.  "כשהם מפסיקים להסתכל על הקיר תדעי שהתקדמת בתחום ההדרכה," אמר.  "אין תלמידים רעים – רק מורים רעים."
כעבור מספר חודשים ניגשה אלי קבוצה של לסביות פמיניסטיות קיצוניות.  הן בקשו ממני לפתוח דוג'ו רק לנשים בבוסטון.  הן לא רצו להתאמן עם גברים – כולל סנסי ספרקס – ולא רצו לנסוע לפרוור. 
ביקשתי רשות מסנסי ספרקס.  הוא לא נתן.  ניסיתי לשכנע אותו ללא הצלחה.  אמרתי שהייתי מוכנה להמשיך להדריך בדוג'ו שלו תמורת אותה משכורת (זאת אומרת, ללא תשלום בכלל) באותם הלילות, ולהדריך בדוג'ו שלי במועדים אחרים.
שוב פניתי לסנסי דביס באי סטטין.  הוא היה האיש קראטה הכי נבון שהכרתי.  "בלוט האלון לא יכול לפרוח בצל של האלון התמיר."
כשסיפרתי לסנסי ספרקס שהחלטתי בכל זאת לפתוח דוג'ו משלי הוא זרק אותי מחייו.  קילל אותי והאשים אותי בכול מיני תכונות – כולל מילים לא יפות ליהודייה, לאישה, וללסבית.  אמרתי לו שאומנם אני יהודייה ואישה, אבל בקללה האחרונה טעית. 
היום אני מבינה את כעסו.  אני גם יודעת שהוא עשה לי טובה.  אבל אז זאת היתה מכה.
פתחתי את הדוג'ו הראשון שלי בבוסטון. מילאתי אותו עם שקי אגרוף, קרצפתי את הרצפה ותליתי שלט בחלון.  בערב הראשון היו 19 לסביות והטרוסקסואלית ייצוגית אחת.  העסק נפתח!      

יום שישי, 27 בינואר 2012

משבר גיל המעבר




ב-1996 עליתי ארצה.  למשך ששת החודשים הראשונים גרתי במרכז קליטה במבשרת ציון ואחר-כך עברתי לתקוע שבגוש עציון.  התקשרתי לסנסי יהודה פנטנוביץ' וסיפרתי לו שרציתי להתחרות במשחקי המכביה – אבל הפעם לייצג את ישראל.  היה חלומי לזכות למדליה למען המדינה.
נסעתי למכון וינגייט והשתתפתי בתחרות לבחירת הנבחרת.  אבי בלייר ומקס אזולאי שפטו.  התחלתי את הקאטה "סאי-פאי" קרוב מידי לשופטים.  לא כל-כך קרוב שבעטתי בהם – אבל מספיק קרוב שראיתי את פרצופם ובעיקר את סמסי פנטנוביץ' ו...  צריך להבין כמה ייראה היתה לי כלפיו.  לעשירית של שנייה איבדתי ריכוז ובגלל זה דילגתי על תנועה אחת. 
המשכתי ושאר הקאטה היתה בסדר.  אבי ומקס  עוסקים בשוטוקאן ולכן לא שמו לב שחסרה תנועה באמצע הקאטה.  אחר-כך ישבנו על הדשא, מתחת לעץ, ושאל אחד חניכיו של סנסי, "יש לי סיכוי להתקבל?" 
"לא," אמר סנסי, בכנות אופינתיו, " אבל לשרה-רבקה יש."  אז הוא פנה אלי, "אף-על-פי ששכחת את האורה-קן." 
במקום להשתתף במכביה נכנסתי להריון עם מס' 4.  היא העסיקה אותי שנתיים עד שמס' 5 הגיע.  המשכתי לאמן ולהתאמן אבל לא הצלחתי להגיע לנתניה למטה הארצי של ה-IOGKF .  הייתי בלי רכב, היה רחוק, לא יכולתי לעזוב את התינוקות, וכו'.
ביולי 2003 התקשרתי לסנסי פנטנוביץ וסיפרתי לו שאני עוברת משבר.  הייתי מבוגרת מידי להתחרות.  אולי הייתי יכולה ללמוד להיות שופטת ולייצג את ישראל באליפות אירופה?  מה אני אמורה לעשות עם חיי?  דיברתי ללא הפסקה למשך 20 דקות וסנסי רק הקשיב.
כשסיימתי לדבר הוא אמר: התשובה נמצאת באימון.  זה כל מה שהוא אמר.  הוא הזמין אותי לדוג'ו שלו בנתניה והסכמתי ללכת אבל מאחר ושנינו עמדו לנסוע במשך הקיץ החלטנו שאבוא בספטמבר.
ביום רביעי הראשון בספטמבר נסעתי לנתניה.  אף פעם לא הייתי שם ונורא נלחצתי לנהוג בכביש החוף בשעת העומס.  הגעתי קצת לפני השיעור לחגורות שחורות ב-19:00. 
התלמידים לא היו במיוחד ידידותיים אבל ההדרכה היתה מעולה.  נדהמתי מהמיומנות של סנסי פנטנטביץ.  הבנתי שהייתי בנוכחות של מסטר – ואני לא משתמשת במילה בקלות.  בסוף השיעור הרגשתי מלאה אנרגיה והתרגשות.
"אחזור," חשבתי, "אבל אני לא מוכנה לשנות את הקאטות שלי.  אמשיך לעשותן כמו שלמדתי מסנסי צ'ינן."
אמרתי לסנסי שאבוא פעם בחודש.  ניסית לשלם אבל סנסי סירב לקחת את כספי.  "במידה שתבואי באופן שיגרתי, נדבר על כסף," אמר.  חשבתי, אכריח אותו לקחת את הכסף שלי! 
כעבור שבוע נשארתי בבית ותהיתי, "מה לומדים עכשיו?"  השתגעתי!  החלטתי שאסע פעמיים בחודש ובשבוע הבא נסעתי.  החלטתי, "אולי, בעצם, אני כן מוכנה לשנות את כל הקאטות שלי.
בשבוע הבא שוב פעם השתגעתי כשנשארתי בבית והחלטתי שאני חייבת לנסוע כל שבוע.  בנובמבר החבר'ה התחילו לומר לי "שלום" כשנכנסתי ובדצמבר סנסי אמר, "את יכולה לשלם."  התקבלתי!