אין תלמידים רעים

ב-1979 הדרכתי שלוש פעמים בשבוע בדוג'ו של סנסי ספרקס שנמצא בפרוור קרוב לבוסטון.  סנסי ספרקס היה עסוק בעסק החדש שלו – חנות בגדים – ולא היה לו זמן להתאמן או להדריך בקראטה.  הבנתי אותו.  להיות מורה לקראטה זה כמו להיות נזיר – לקבל נדר נזירות ולחיות בלי כסף ממש.

מאוד נהניתי מההדרכה, אבל אני חייבת להודות שלא הייתי כל-כך מוצלחת כמורה.  לעיתים קרובות תלמידיי הסתכלו לכיוון שעון הקיר כילו לומר "מתי נוכל ללכת הביתה כבר?" 

נכנסתי למכונית ונסעתי חמש שעות עד האי סטטין אילנד שבניו יורק כדי להתלונן על תלמידיי באוזנו של קריס דבסי – הסנסי רבה-רבה שלי ובנאדם בעל אישיות מלאת חמלה.  "יש לי תלמידים רעים," אמרתי, "הם תמיד מסתכלים על השעון.  אני רוצה להוריד את השעון מהקיר."

הוא עודד אותי להשאיר אותו במקומו.  "כשהם מפסיקים להסתכל על הקיר תדעי שהתקדמת בתחום ההדרכה," אמר.  "אין תלמידים רעים – רק מורים רעים."

כעבור מספר חודשים ניגשה אלי קבוצה של לסביות פמיניסטיות קיצוניות.  הן בקשו ממני לפתוח דוג'ו רק לנשים בבוסטון.  הן לא רצו להתאמן עם גברים – כולל סנסי ספרקס – ולא רצו לנסוע לפרוור. 

ביקשתי רשות מסנסי ספרקס.  הוא לא נתן.  ניסיתי לשכנע אותו ללא הצלחה.  אמרתי שהייתי מוכנה להמשיך להדריך בדוג'ו שלו תמורת אותה משכורת (זאת אומרת, ללא תשלום בכלל) באותם הלילות, ולהדריך בדוג'ו שלי במועדים אחרים.

שוב פניתי לסנסי דביס באי סטטין.  הוא היה האיש קראטה הכי נבון שהכרתי.  "בלוט האלון לא יכול לפרוח בצל של האלון התמיר."

כשסיפרתי לסנסי ספרקס שהחלטתי בכל זאת לפתוח דוג'ו משלי הוא זרק אותי מחייו.  קילל אותי והאשים אותי בכול מיני תכונות – כולל מילים לא יפות ליהודייה, לאישה, וללסבית.  אמרתי לו שאומנם אני יהודייה ואישה, אבל בקללה האחרונה טעית. 

היום אני מבינה את כעסו.  אני גם יודעת שהוא עשה לי טובה.  אבל אז זאת היתה מכה.

פתחתי את הדוג'ו הראשון שלי בבוסטון. מילאתי אותו עם שקי אגרוף, קרצפתי את הרצפה ותליתי שלט בחלון.  בערב הראשון היו 19 לסביות והטרוסקסואלית ייצוגית אחת.  העסק נפתח!