"ווה – wa – הוא הרוח שנותנת לנו את הענווה להעריך את האישיות של הזולת." הקנג'י, הסמל היפני למילה ווה היה כתוב על החולצה הראשונה שקניתי במטה הIOGKF בנתניה. תהיתי מה הסיבה שסנסי פנטנוויץ בחר דווקא את הסמל הזה לחולצות, אבל אף פעם לא שאלתי אותו. זאת היתה פעם הראשונה שנתקלתי במילה זו, אבל לא הפעם הראשונה שנתקלתי בפילוסופיה יפנית בעולם הקראטה.
הביטוי הראשון שלמדתי בדוג'ו היה "מיזו נו קורו" – תודעה כמו מיים. בחגורה לבנה הבנתי את הרעיון הכללי. כמו ה"ג'ו" ב"גוג'ו-ריו" עלינו לזרום, לזוז הצידה, לוותר. תזוזה הצידה, בהגנה כמו בחיים, יותר יעילה ופחות כואבת מהתנגשות חזיתית.
להבין את ביטוי זה היה קל. ליישם - לא כל כך.
כמתחילה בקראטה התאהבתי בכול הקשור ליפן. אהבתי סרטי סמוראי, ובעיקר הסידרה "זאטו-איצ'י, הסייף העיוור." אהבתי אוכל יפני, בעיקר סושי ומרק מיסו.
בסמסטר החורף 1979 התחלתי ללמוד באוניברסיטת מסאצ'וסטס שבבוסטון. ניגשתי אל פרופסור ווטאנאבה וביקשתי רשות להירשם לקורס "יפנית 102." מאחר והחמצתי 101 שהתחיל בספטמבר, הוא סירב.
"אבל אני כבר מדברת יפנית," התחננתי. אמרתי "מי גרי" וביצעתי בעיטה קדימה. הוא חייך. המשכתי, "סוקוטו גרי," ובעטתי הצידה. מפרצופו הבנתי שעשיתי רושם. הדגמתי את כל הבלימות, מכות ובעיטות שהכרתי אבל הוא לא השתכנע לחלוטין עד שחיקיתי קטע של זאטו-איצ'י והפילגש שלו. הוא חתם.
למדתי את השפה היפנית, היסטוריה של תולדות האומנות היפנית וספרות היפנית באוניברסיטה. הלימודים נתנו לי בסיס להבין תרבות אחרת, התרבות שממנה נבע הקראטה. תרבות שבשבילי היתה זרה ומרתקת מהתרבות שבה גדלתי.
לחזור לחולצה ורוח ה"ווה." לקח לי זמן להבין מה הביטוי בא ללמד אותי. לרוב המורים – כולל אני – יש נטייה לנסות ליצור תלמיד בצלמם ובדמותם. מסתכלים על החניך דרך עדשה שנקראת "אני."
תלמידים באופן טבעי מחקים את מורם ורוצים להיות בדיוק כמוהם. לפעמים מצחיק לראות חניך מבצע קאטה – שכה מייצגת את האישיות – עם שפת גוף ופרצופים דומים למוריהם. זה מחמיא, אבל גילית שחשוב להילחם נגד נטייה זו. בתור מורה אני זקוקה לענווה לעודד את כל תלמיד להיות יותר כמו שהוא, לא כמוני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה