באליפות ארה"ב ביולי 1975 (USAAU ) הייתי בת שבע-עשרה. היתה בין סנסי שלי והסנסי שלו שיחה ערוכה על הנושא "איזו קטגוריה יותר מתאימה לה להתחרות." החליטו לשים אותי בקבוצה של נערות בנות שבע-עשרה. טעו.
הייתי אז רק חגורה ירוקה. התאמנתי פחות משנה. היו שם נערות שהתחילו להתאמן בגן חובה והיו כבר חגורות שחורת. אחרי שכיסחו אותי גם בקאטה וגם בקומיטה הלכתי לראות מה קורה בקבוצה של נשים מעל גיל שמונה-עשרה חגורות ירוקות. המצב היה יותר סביר. שמה היה לי סיכוי, אבל היה מאוחר מידי.
כשהתרחקתי מהקבוצה ראיתי משהו שלעולם לא אשכח. נערה בערך גילי ישבה על הרצפה, רגלים פסוקות לחלוטין בשפגאט עם הבעת סיפוק על הפרצוף. פתאום בערתי מכעס. לא רק שלא זכיתי לשום מדליות בכלל אבל גם זה! היא מסוגלת לעשות שפגאט ואני לא! נשבעתי לעצמי שבפעם הבאה שאראה אותה גם אני אעשה שפגאט.
לקח לי שישה חודשים. בנוסף לביצועי קאטה אין ספור, עבודה רצינית בשק אגרוף ומקיוורה, מתחתי את שריריי ועשיתי שפגאטים כל פעם שהייתי בדוג'ו. והייתי בדוג'ו ארבעה לילות בשבוע וגם בשבתות. כשהשגתי את החגורה החומה כבר יכולתי לעשות שפגאט רגיל וגם שפגאט סיני. והיום, כעבור 36 שנה, אני עדיין מסוגלת, אבל האמת היא, כשיורד גשם, קצת כואב לי.
כעס הניע אותי. כעסתי על ובגלל כל מיני דברים. בגדול לא הייתי מודעת לסיבות הכעס, אבל הרגשתי אותו בגופי ובנפשי. שק האגרוף קיבל את רוב זעמי.
לילה אחד, אחרי תום השיעור, התחלתי להכות את שק האגרוף. הכיתי אותו, בעטתי בו, דחפתי אותו והכיתי אותו שוב. לא ראיתי אף אחד. לא שמעתי אף אחד. בכל הקיום היה רק אני והשק והמכות: אוי-צקי וגיאקו-צקן, אמפי, מוושי-גרי, סוקוטו-גרי ומאי-גרי. לא היה סוף לכעסי ולא היה סוף לאנרגיה שזרמה ממני לתוך שק האגרוף.
כל שאר התלמידים כבר החליפו בגדים, פטפטו ועזבו. לא שמתי לב. סנסי תפח בשכמי והסתכלתי לעברו. הוא החזיק מפתח בפני. "תנעלי את הדלת כשתסיימי" אמר והסתלק, משאיר אותי עם כעסי.
היתה שעה ארוכה עד שהעייפות טשטשה אותי והלכתי. למחרת, כשחזרתי, השק חיכתה לי. גם הכעס.
מאת: שרה-רבקה יקותיאל
