התחרות הראשונה שלי לא הייתה מי-יודע-מה חוויה מוצלחת. יום לפני כן שוב נפרדתי מי החבר שלי (כן, אותו אחד שהכריח אותו לבחור בינו לבין קראטה). התמודדתי עם הכאב הגדול בצורה שנראתה לי מתאימה: שתיתי ארבע כוסיות טקילה וכתוצאה אבדתי הכרה.
בבוקר התעוררתי במצב לא טוב. בנוסף לכאב ראש ענק לא יכולתי לאכול. (לקח לי הרבה שנים עד שהצלחתי להכריח את עצמי לאכול בבוקר לפני תחרות. הייתי לחוצה מידי.) נסעתי בערך שעתיים ובסוף הגעתי לתחרות. ישבתי עם עוד 20 חגורת לבנות לחוצות וחיכיתי לתורי.
איכשהו הצלחתי לבצע את הקאטה – טיקיאוקו מספר אחד – בלי להקיא. לא רק שלא זכיתי למדליה, לא הייתי אפילו קרובה. התעצבנתי.
לסנסיי היתה אמירה, "לא לכעוס, אלא לישר חשבונות." כבר התאמנתי ברצינות. עכשיו הגברתי את הקצב. לא רק תקפתי את שק האגרוף בדוג'ו, גם בעטתי בעץ האורן ליד תחנת האוטובוס בשכונתי. (קיבלתי את הרעיון מספר היסטוריה של קראטה שבו כתוב שמאסטרים גדולים באוקינווה בעטו בעצים.) ועשיתי הרבה, הרבה קאטות.
לתחרות השנייה גם נסעתי שעתיים – אבל הפעם ללא שתיית טקילה לפני – מבוסטון עד קונקטיקט. עשיתי הפעם טיקיאוקו מספר שלוש. ביצעתי את הקאטה חזק. הבעת הפנים שלי היתה מאיימת. צעקתי קיאי חזק. בתנועה האחרונה הבנתי שאני פונה לכיוון הלא נכון. אפ-על-פי שאף שופט לא היה מגוג'ו-ריו ידעתי שאין שיטה בעולם שבה יש קאטה שנגמרת הפוכה, עם הגב אל השופטים. מהר הסתובבתי ועשיתי תנועה נוספת אילתורית.
היה מספיק טוב לקבל פסל למקום שלישי עם אישה קטנה כסופה למעלה בועטת הצידה. חיבקתי אותה כל הדרך הביתה.
מאת: שרה-רבקה יקותיאל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה