האמא של אבי היתה אומנית וגם המעריצה הגדולה ביותר בחיי. כשהייתי קטנה שעות על גבי שעות הייתי יושבת על רגליה, מחובקת, מתנדנדת לניגון הלחישות שלה ביידיש, "אוי, א שיינע מידלע, א זיס קפלע." (ילדה יפה, ראש מתוק.) היא הכירה באופי הדרמטי שלי וכשאשר הגזמתי קראה לי, "שרה בארנהארט."
סבתא שילמה עבור חוגי אמנות ושיעורי פסנתר, שמא הייתי גדלה ללא תרבות. במחסנה שמרה על כל תמונה, פסל ויצירה כלשהי מהקישקוש הראשון מהגן עד שתשומת ליבי הופנתה לכיוון אומניות הלחימה ואיבדתי עניין באומנות חומרנית. ואז, בעיניה, נפלתי. "בנות טובות יהודיות לא מתעסקות בקראטה." היא באמת אמרה את זה!
בערב חג בשעה שחיכינו לגברים שיחזרו מבית הכנסת, סבתא ודודה אסתר התנפלו עלי בנסיון לשכנע אותי למצוא מקצוע יותר "נשי." שאלתי אותן כיצד יכול להיות שמי שאף פעם לא ראה קראטה לא אוהב אותו. בין רגע חלצתי נעליי ושם, על המרבד המזרחי מול אגרטל ענק מלא פרחים יבשים, עשיתי גקי-סאי-דאי-איצ'י – הקאטה הראשונה שדורשת הכי פחות שטח לבצע.
בסיום ציפיתי למחיאות כפיים וחיוכים. במקום הערצה לשתיהן היה פרצוף של סלידה ופקפוק. "זה מגעיל" אמרה דודה אסתר. "למה לא לעשות משהו יפה במקום. אולי בלט." סבתא הסכימה. "כן, בלט. או, אולי מחול מודרני?"
כעבור חודשים אחדים סבתא וסבא הגיעו לבקר את אבי, שגר ממול. בדרך קפצו לבקר גם אותי. סבתא הגיעה עד פתח דלתי ועצרה, בוהה. מעל שולחני היה תלוי פוסטר גדול של ברוס לי, אבל היא לא הסתכלה שמה.
עינייה נתקעו על מדף העליון של ארון הספרים. מונחת על המדף היתה שורה ערוכה של מדליות וגביעים. חלק מהגביעים היו די גדולים ועשו רושם, אף-על-פי שבשבילי המדליות הקטנות היו יותר משמעותיות מכיוון שהם ייצגו את הדרך לאליפות העולם.
סבתא הקרינה אושר. היא התקרבה למדף והרימה כל מדלייה וגביע בנפרד, כאילו כל אחד היה יהלום יקר. אז היא פנתה עלי ואמרה, "הנכדה שלי, המומחית לקראטה!" לא היה יכול להיות יותר גאווה במילותיה אילו אמרה "רופאה" או "עורכת דין." המעריצה הגדולה ביותר שלי חזרה אלי.
(דודה אסתר לעולם לא ויתרה על הרעיון להפוך אותי לבלרינה, אבל כשנסעתי להתחרות באליפות העולם של WUKO במדריד, 1980, היא ובעלה - דוד ליבל (ז"ל) - תרמו ביד נדיבה לקרן הנסיעות שלי, אז הרגשתי אהובה.)
